זיוף בעידן הבינה המלאכותית: אתגר משפטי חדש

הזיוף תמיד ליווה את המשפט. בעבר היו אלה חתימות מזויפות, חשבוניות משוכתבות או חותמות לא אותנטיות. הכלים היו פרימיטיביים, הסימנים ניכרו לעין, ולעיתים די היה במומחה לכתב יד או בבדיקה פשוטה כדי לחשוף את התרמית. עידן זה הסתיים.

מאמר זה בוחן כיצד בינה מלאכותית גנרטיבית העבירה את הזיוף ממניפולציה גסה לייצור מלא וחלק – ומה המשמעות לכך עבור בתי המשפט, בוררים וליטיגטורים, שכבר אינם יכולים להסתמך על מראית עין.

מהדבקה לייצור

כדי להמחיש את השינוי, נתחיל בדוגמה טרום AI. בסכסוך בנקאי שבו ייצגתי, הוגשו מכתבים שנחזו להיות ממשרדי עורכי דין בינלאומיים מוכרים. הם נראו אמינים: לוגואים, נוסח רשמי, כתובות נכונות. תחת בדיקה התברר כי מדובר בלוגואים שהודבקו על טקסט מומצא. ברגע שעלו ספקות, התרמית קרסה. זיופי אתמול היו מגושמים ונתפסו.

היום מדובר במשהו אחר לגמרי. בינה מלאכותית אינה מתקנת מסמך אלא מייצרת אותו. חוזה יכול להופיע על נייר רשמי, עם חותמת נוטריון במקום הנכון. החתימות נראות אמיתיות. המטא־נתונים (metadata) תואמים את תאריך החתימה. "ראיות תומכות" בדמות הודעות דוא״ל ותדפיסי בנק מופיעות בפורמטים מוכרים. החבילה כולה עוברת בקלות בדיקה שטחית.

והשינוי איננו אפליקציה בודדת, אלא תופעה מערכתית: מחוללי טקסט, יצירת תמונה, שכפול קול ואוטומציה משרדית עובדים יחד כך שטקסט, גרפיקה, שמע ומטא־נתונים מספרים את אותו סיפור. השמות המסחריים פחות חשובים; העקביות היא סוד ההצלחה.

השלכות פרקטיות בליטיגציה ובבוררות

כך זה נראה בפרקטיקה. דמיינו סכסוך הלוואה: צד אחד מציג חוזה חתום, ולצדו דפי בנק המעידים על העברת SWIFT מלאה. המסמכים כוללים IBAN וכן UETR – קוד ייחודי בן 36 תווים (בדומה למספר דרכון של כסף), המשמש למעקב מקצה לקצה אחר תשלום בנקאי. הפורמט זהה למסמכים אמיתיים. מאפייני הקובץ מצביעים על יצירה שנים קודם לכן. שום פרט אינו מחשיד. ובכל זאת – ייתכן שהכל סינתטי.

אותו סיכון קיים גם במסמכי יסוד נוספים. שטרי העברת מניות או תעודות בעלות במקרקעין עלולים להיות מזויפים בצורה מושלמת. זיוף כזה עשוי להכריע סכסוך עסקי או קנייני מבלי שיתגלה.

זו הסיבה שכלי הבדיקה הישנים כושלים. המשפט נשען תמיד על מסמכים כעוגן עובדתי. אך כאשר חוזים, חשבוניות ואף פסקי דין יכולים להיווצר בקלות – מראית עין אינה מספיקה. אותנטיות חייבת להיות מוכחת, לא מונחת כמובן מאליו.

מה מציעות שיטות המשפט השונות

ארצות הברית – כלל הראיות הפדרלי 901 דורש הוכחה לכך שמסמך הוא מה שהוא מתיימר להיות. פסק הדין Vayner (2014) קבע שצילומי מסך או חומרים מקוונים אינם קבילים ללא הוכחת מקור. מאז 2017, כללי 902(13)–(14) מאפשרים אימות עצמי באמצעות גיבוב קריפטוגרפי (hash) – מעין "טביעת אצבע דיגיטלית" של קובץ. כלים אלו מבטיחים שלמות ומקוריות, אך אינם מוכיחים את אמיתות התוכן.

האיחוד האירופי – רגולציית eIDAS מעניקה לחתימה אלקטרונית מוסמכת (QES) תוקף משפטי זהה לחתימה ידנית. אלא שהמסגרת מבטיחה את הליך החתימה בלבד, לא את אמיתות המסמך החתום. זיוף חתום היטב יישאר זיוף.

אנגליה וויילס – כלל 32.19 קובע שמסמך שנחשף ייחשב אותנטי אלא אם הצד שכנגד מגיש Notice to Prove (הודעת דרישה להוכחה) במועד שנקבע. בפועל, עיכוב קל עלול להפוך מסמך סינתטי לראיה מוסכמת.

ישראל – פקודת הראיות מטילה את הנטל הראשוני על מי שמערער על מסמך. חוק חתימה אלקטרונית (2001) מעניק חזקות מחוזקות לגבי זהות החותם ושלמות המסמך, אך לא לגבי תוכנו. כאשר צד מכחיש את חתימתו, הנטל להוכחת אותנטיות רובץ על המסתמך.

האתגר בבוררות

בבוררות האתגר חריף עוד יותר. אין סמכויות זימון, ההליכים חוצי־גבולות, והגילוי תלוי בצדדים. מסמך שנראה אמיתי עלול להכריע את ההליך כולו.

מחלוקות עבר, כגון Libananco v. Turkey ו-Methanex v. United States, כבר חשפו חשש לראיות מפוברקות. כללי IBA (2020) ופרוטוקול הסייבר ICCA–NYC Bar–CPR מספקים מסגרת, אך לא תוכננו להתמודד עם ראיות סינתטיות באיכות גבוהה. מוסדות יצטרכו להתאים עצמם: לדרוש קבצים מקוריים, הצהרות משמורת ואף להטיל סנקציות על זיופים.

סיכום: המציאות החדשה

הזיוף עבר מהדבקה לייצור מלא. ההשלכות אינן טכניות בלבד אלא אסטרטגיות. עורכי דין, שופטים ובוררים חייבים לדרוש הוכחות מקור ולא להסתפק במראית עין; מוסדות צריכים לפתח יכולות פורנזיות; והמחוקקים נדרשים לעדכן את חזקות הראיה.

שמירה על אמינות תתאפשר רק באמצעות שינוי סטנדרט: הוכחת אותנטיות באמצעות מקורות ברורים, לוגים מערכתיים, גיבוב אמין, חותמות זמן והצהרות משמורת. אחרת, "נראה אמיתי" ימשיך להלך יד ביד עם זיוף – ולא עם אמת.