© כל הזכויות שמורות לברנע ג'פה לנדה משרד עורכי דין

תובענות ייצוגיות: מה קורה כשה"עוול" הנטען כבר תוקן?

תובענות יצוגיות

בקשות לאישור תובענות ייצוגיות כבר הפכו מזמן לאחד האתגרים הנפוצים עימן מתמודדות חברות פרטיות וציבוריות המעניקות שירותים לציבור. מחקרים מראים כי מאז חוקק חוק תובענות ייצוגיות בשנת 2006 ועד היום חלה עלייה הדרגתית וכמעט מתמדת בשיעור הגשת בקשות לאישור תובענות ייצוגיות. כך, שאם תחילה דובר בעשרות בודדות של בקשות מדי שנה, כיום מוגשות לבתי המשפט השונים מאות ואף אלפי בקשות לאישור מדי שנה, באופן שמכביד על בתי המשפט ועל הגורמים הנתבעים.

 

בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, גורם המבקש להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברה אינו מחויב בביצוע פנייה מוקדמת לחברה לבירור פרטים בטרם הגשת התובענה (אם כי לאי-ביצוע פנייה מוקדמת עלולות להיות השלכות אחרות, ועל כך ברשימה קודמת שפרסמנו כאן). מצב דברים זה מביא לא אחת לסיטואציה הבאה: נגד חברה מסוימת מוגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ללא פנייה מוקדמת ובלא שהתובע שיזם את ההליך מודע לפרטים הרלוונטיים.

בבקשת האישור טוען התובע לעוול מסוים שמבצעת החברה. לאחר הגשתה של בקשת האישור, מתברר כי ה"עוול" הנטען כבר תוקן על-ידי החברה – לעיתים כתוצאה מהגשתה של התובענה הייצוגית, ולעיתים בלא קשר להגשת ההליך וכתוצאה מתהליך נפרד שהחלה בו החברה עוד בטרם הוגש ההליך המשפטי. כעת ניצב בית המשפט בפני דילמה – האם עליו לנהל הליך שלם – ארוך, מורכב ויקר – של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כאשר ה"עוול" הנטען כבר תוקן? ברור כי מדובר יהיה בבזבוז של משאבים שיפוטיים ואחרים, וגם ההכרעה שתינתן תהא במידה רבה תיאורטית שכן מושא התובענה כבר ירד מן הפרק.

 

מהי הדרך הנכונה לנהוג במצבים כאלו?

תובעים ייצוגיים נוהגים, בדרך כלל, להתעקש על ניהול ההליך, או לעמוד על גיבוש הסדר פשרה שבמסגרתו החברה תשלם פיצוי לציבור בגין ה"עוול" שבוצע כביכול עד להגשת התובענה. הטענה הרווחת היא כי אם יסולק ההליך יהיה בכך תמריץ שלילי להגשת בקשות מוצדקות לאישור התובענה הייצוגית מן החשש שמא החברה תתקן מהר את דרכיה ובכך תמשוך את השטיח תחת ההליך.

 

לעומת זאת, חברות נתבעות נוהגות לטעון, דרך כלל, כי תיקון העוול הנטען עוד בטרם ההכרעה צריך להוביל לסיום מידי של ההליך בדרך של הסתלקות התובע מטענותיו. לעיתים, ובתלות בנסיבות, נאותים הגורמים הנתבעים גם לשלם גמול מסוים לתובע בגין המאמצים שנקט עד שתביעתו התייתרה, במסגרת הסדר הסתלקות שמוגש לאישורו של בית המשפט. הטענה הרווחת בהקשר הזה מצד הנתבעים היא כי המשך ניהול התובענה הוא מיותר, ויהווה תמריץ שלילי לחברות לתקן את דרכיהן במהלך ניהול ההליך (שעשוי להיות ארוך) ועוד בטרם ההכרעה.  

 

בפסק דין שניתן בימים האחרונים על-ידי בית המשפט המחוזי בלוד בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בין היתר נגד חברת דורות מגופי פיקוד ובקרה בע"מ, אומצה הגישה שלפיה בנסיבות מסוימות תיקון ה"עוול" הנטען על-ידי הגורם הנתבע מביא לכך שהתביעה הייצוגית מיצתה את עצמה ואין מקום להמשיך ולנהל אותה. במקרים אלה, כך קבע בית המשפט, הדרך הנכונה היא לסיים את ההליך בהסדר הסתלקות – ולא בהסדר פשרה. בית המשפט קבע באותו מקרה כי דרך ההסתלקות היא העדיפה, שכן "מקום בו מטרות התובענה הושגו אין למעשה 'פשרה' שיש צורך להשיגה". לכן, כך נפסק, דרך המלך היא הסתלקות, ולעיתים הסתלקות מתוגמלת שבמסגרתה יובאו בחשבון ההישגים שקצרה התובענה, אפילו אם נוהלה למשך זמן קצר בלבד.

 

פסק הדין עשוי לשמש חברות רבות הנתבעות בהליכים ייצוגיים, בבואן לשקול ביצוע שינויים בדרכיהן – מבלי שלכאורה חלה עליהן החובה לעשות כן, ועוד בטרם הכרעה שיפוטית בהליך. חברות שיבחרו לעשות כן, יוכלו בנסיבות מסוימות לטעון כי ההליך הייצוגי מיצה עצמו ויש לסיימו בהסתלקות של התובע. בכך יוכלו החברות הנתבעות לחסוך לעצמן עלויות כבדות הכרוכות בניהול ההליך המשפטי, ובכך גם ניתן יהיה להביא להפחתת העומסים הכבדים שתחתם נתונים בתי המשפט.

 

***

את חברת דורות ייצגו עורכי הדין אייל נחשון ושי בלו, ממשרד עורכי הדין ברנע ג'פה לנדה ושות'.