מערכת המשפט המודרנית נשענת על יסודות של יציבות, שקיפות דיונית ושוויון בפני החוק. עקרונות אלו נועדו להבטיח צדק מהותי, אך לעיתים גם מקבעים תהליכים ומקשים על התאמה לעולם משתנה. בעידן שבו קצב ההתפתחות הטכנולוגית מכתיב שינויים שבועיים, המערכת המשפטית, על מוסדותיה הציבוריים, מוצאת עצמה מדשדשת מאחור. עיכובים, סרבול הליכים ושימוש לרעה בפרוצדורה אינם תולדה של רשלנות, אלא של קונסטלציה כמעט מבנית ואף אנושית.
לעומת זאת, הבוררות, ובפרט הבוררות הבינלאומית, מבוססת על עקרון ההסכמה, מעניקה לצדדים חופש לקבוע כללים מותאמים אישית, ונהנית מגמישות המאפשרת להטמיע במהירות כלים טכנולוגיים חדשים. יכולת זו, בשילוב הנטייה הגוברת לדיגיטציה של ההליך, הופכת את הבוררות לפלטפורמה מתאימה, אולי אף אידיאלית, לבחינת ושילוב בינה מלאכותית לא כגימיק, אלא כחלק אורגני מהליך הוגן, יעיל ומותאם לעידן הדיגיטלי.
בינה מלאכותית כתחליף לשיקול הדעת האנושי?
התקדמות הבינה המלאכותית כבר מזמן לא עוצרת במידול טקסטים או חיפוש מידע. מערכות לעיבוד שפה טבעית (NLP), למידת מכונה וניתוח סטטיסטי, מתקדמות לכיוון של חיקוי תהליכי חשיבה וניתוח של משפטנים, אך בשום אופן אינן מחליפות עדיין את שיקול הדעת האנושי. נכון להיום, יכולות לעזור למשל בניתוח כמות גדולה של ראיות, איתור דפוסים או הצעת תרחישים חלופיים. ומנגד עולות שאלות מהותיות בדבר שקיפות, אחריות והטיות שעלולות להשפיע על תוצאות ההליך.
כדי לאמת טכנולוגיות מסוג זה, מערכת משפט ממלכתית נדרשת לשינויים מבניים: חקיקה ראשית, תיאום בין זרועות שלטון והכשרה מוסדית מתמשכת. בבוררות בינלאומית, לעומת זאת, השינוי אינו דורש חקיקה, אלא פשוט הסכמה ומערכת כללים גמישה המאפשרת זאת. הצדדים יכולים לבחור כיצד משלבים AI בהליך: מאילו תחומים להמנע, באילו שלבים להיעזר בו, אילו מנגנוני פיקוח יוצבו – וכל זאת בזמן אמת, בהתאם לצורכי הסכסוך.
למעשה, הבוררות מציעה מעין מעבדה נורמטיבית: זירה משפטית גמישה המאפשרת ניסוי של כללים ופרקטיקות חדשות לפני החלתן בהיקף רחב יותר. כבר כיום ניתן לראות שילוב של AI בשלבים קריטיים: מייעול תהליך גילוי מסמכים, דרך סימולציות חקירה לעדים ועד ניתוח בזמן אמת של דפוסי משא ומתן בין הצדדים. מודלים מולטימודליים, המשלבים טקסט, קול, וידאו ודאטה מובנה, צפויים להרחיב את גבולות האפשרי גם בהליכים משפטיים.
AI מאזן את יחסי הכוחות – יתרון או פגיעה בשוויון?
אך זה לא רק שינוי כמותי כתוצאה מהטכנולוגיה אלא יש לכך גם השלכות על איכות התוצר המשפטי וצדק תהליכי. כלים מבוססי AI עשויים לאזן יחסי כוחות בין צדדים. הם מקטינים את היתרון של שחקנים עתירי משאבים, מאפשרים הכנה חכמה ויעילה גם לגופים קטנים, ומסייעים בזיהוי תביעות סרק ועיכובים טקטיים. דווקא בשל כך, השימוש בהם צריך להיעשות בזהירות, תוך אבחנה בין “שיפור יעילות” לבין “שיבוש שוויון”.
אז מה הלאה?
כעת נדמיין תרחיש עתידי – לא בלתי אפשרי, ואולי אף סביר יותר ממה שנדמה. השנה היא 2032. בוררות בינלאומית בין יצרנית שבבים מסינגפור לחברת טכנולוגיה גרמנית מתנהלת כולה בתמיכת מערכת AI אינטגרטיבית, אשר הצדדים הסכימו מראש על אופן פעולתה.
בתחילת ההליך, מודול ראיון אוטונומי מקיים שיחה אינטראקטיבית עם נציגי כל אחד מהצדדים, מאתר סתירות פנימיות ומבליט טענות עיקריות. הנתונים נשמרים במערכת מוצפנת, והבוררים מקבלים תמציות אנליטיות עם הפניות למסמכים. בשלב גילוי המסמכים, מנוע AI סורק אלפי קבצים, מסווג, מזהה אנומליות, ובונה קווי הקשר נסיבתיים וסיבתיים. לקראת השימוע, סימולציה מותאמת אישית מכינה את העדים לחקירה נגדית. במהלך הדיון – תמלול, תרגום, ואיתור חריגות נעשים בזמן אמת. לבסוף, מופק דו”ח מסכם המנתח ראיות, משווה טיעונים ומעריך הסתברויות, מבלי להכריע בפסק הדין. הסמכות המהותית נותרת, לעת עתה, בידי האדם. מטבע הדברים, בשלב הראשון המערכת תידרש להוכיח את הדיוק שלה בהשוואה לביצועי המערכת האנושית כדי להראות שיש לה תוקף ומהימנות.
בעתיד הקרוב: שאלת החלפת האדם תתעורר עם ה-AGI
ואדגיש, גם תרחיש עתידני זה איננו באמת תרחיש הקצה, שכן הוא לא מייתר את תפקידם של עורכי הדין והבוררים – המייצגים, החוקרים, המנתחים את תוצרי ה־AI והאחראים על ניהול וקידום ההליך. תרחיש קצה כזה, ולו בתיאוריה, עשוי להתקיים רק עם התפתחות ה-AGI (בינה מלאכותית כללית), בעלת יכולות אוטונומיות.
יש מומחים מובילים בתחום הבינה המלאכותית, כדוגמת דמיס חסביס, מנכ״ל DeepMind בגוגל; סם אלטמן, מנכ״ל OpenAI; וג׳פרי הינטון, חתן פרס טיורינג ופורץ דרך בתחום הלמידה העמוקה, החוזים כי מדובר בעניין של שנים בודדות. רק אז עשוי להתעורר דיון עמוק באמת בשאלת החלפת האדם, אך לכך נדרשת לא רק טכנולוגיה, אלא שינוי בתפיסות יסוד: מהו צדק, מהי נגישות, ומהי סמכות.