בג"ץ דחה עתירה שביקשה להשיב לידי חוכרים קרקע שהושבה לרמ"י

בג"ץ דחה עתירה של חוכרים לדורות אשר עתרו נגד רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) אשר החליטה לסיים חכירה במקרקעין ולהשיבו לידיה. זאת על פי סעיף בחוזה החכירה המאפשר לה לבטלו.

רמ"י פעלה לסיום הסכם חכירה של קרקע במושב פרדסיה המצויה בידי מספר בעלי זכויות חכירה לדורות, וזאת לאחר אישורה של תכנית מתאר שעניינה שינוי יעוד הקרקע.

רמ"י התבססה על סעיף סטנדרטי בחוזה החכירה, הקובע במפורש, כי בהתרחש שינוי בייעודה של הקרקע היא רשאית לסיים את חוזה החכירה. אולם, בעלי הקרקע סירבו לשתף פעולה והחזיקו בשטח בפועל במשך מספר שנים. בעלי הקרקע עתרו לבית המשפט והעלו טענות מנהליות שונות כנגד התנהלות רמ"י.

החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור נועד להבטיח פדיון מהיר ויעיל של מקרקעין המסווגים כ"קרקע להשבה" (מקרקעין שייעודם שונה) ולהשיבם לידי רמ״י במטרה להקל על מצוקת הדיור במדינה. בסופו של יום, החוק יצר מנגנון של מקל וגזר: מצד אחד, רמ"י קיבלה את הסמכות להעניק לבעלי הזכויות במקרקעין תמריץ משמעותי בדמות פיצוי מוגבר על מנת לעודדם בפינוי הקרקע. מאידך, החוק מאפשר השבה כפויה של המקרקעין למדינה.

החלטת בג"ץ

בג״ץ דחה את העתירה וקבע כי הזכות של העותרים במקרקעין היא אינה חוקתית, אלא נבעה מחוזה החכירה שהגביל מראש את זכות החכירה במקרה של שינוי ייעוד הקרקע. כששונה הייעוד ביטלה רמ״י את חוזה החכירה ולכן אין לעותרים זכות קניינית במקרקעין ולכן גם אין להם הגנות חוקתיות.

השופטים הפנו להלכה שנפסקה בעניין עמותת שיח חדש נגד שר התשתיות הלאומיות, אשר דורשת מבתי המשפט לנקוט משנה זהירות כדי למנוע הענקות חינם והענקות חצי-חינם של קרקעות המדינה. על בסיסה של הלכה זו נקבע בהמשך כי בתי המשפט חייבים לתת פרשנות דווקנית להוראות המצויות בהסכמי המדינה ובכללי המינהל, שמכוחן ניתנים פטורים והנחות לחוכרים ולבעלי זכויות אחרות במקרקעי המדינה.

בנוסף, נקבע כי  העתירה הוגשה שנתיים לאחר שנמחקה ההערה בדבר החכירה בטאבו. בזמן שחלף מאז, חלק מהקרקעות שווקו לקבלנים ולרוכשים וכיום מתבצעות בהן עבודות פיתוח בעלויות גבוהות ולמעשה מדובר בעובדה מוגמרת.