פסק דין תקדימי ניתן בנושא אחריות דירקטורים

לאחרונה, ניתן פסק דין תקדימי ומשמעותי, על ידי בית המשפט העליון בנושא הביקורת השיפוטית שיש להחיל על החלטות עסקיות בחברה.

פסק הדין מאמץ באופן רשמי את כלל "שיקול הדעת העסקי" במשפט הישראלי באשר לסטנדרט הביקורת שיש להחיל על החלטות דירקטוריון. כן נקבע בפסק הדין כי יש מקום לאמץ גם את כלל ה"בחינה המוגברת" בנסיבות בהן כלל שיקול הדעת העסקי אינו מספק מענה הולם. בנוסף, עוסק פסק הדין בנושאים שטרם זכו להתייחסות בית המשפט ובהם סוגיות של חלוקת דיבידנד, רכישה ממונפת, חובות נושאי משרה בחברה והיחס ביניהם.

פסק הדין ניתן במסגרת תביעת נגזרת כנגד בזק ונושאי משרה בה, בטענה כי רכישת גרעין השליטה בבזק בשנת 2010 בסכום כולל של כ-6.5 מיליארד ש"ח על-ידי תאגידים בשליטת מר שאול אלוביץ', בוצעה בדרך של "רכישה ממונפת" (Leveraged Buyout – LBO) (כ-1.4 מיליארד ש"ח הון עצמי; כ-5.1 מיליארד ש"ח מימון). כן נטען, כי מדיניות גיוס החוב של בזק וחלוקת הרווחים בעקבותיה החריפה את מבנה ההון של בזק ושירתה בעיקר את החוב שנטל בעל השליטה בחברה לטובת רכישתה והינה בניגוד לטובת החברה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לאישור התביעה הנגזרת שהוגשה, בקבעו כי כל ההחלטות שהתקבלו בדירקטוריון בזק חוסות תחת כלל שיקול הדעת העסקי (– business judgment rule BJR). על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

עיקרי קביעותיו בית המשפט העליון

בית המשפט מציין כי רכישה ממונפת הינה כלי לגיטימי ואף רצוי, ובלבד שייעשה באחריות הראויה, וכי, ככלל, החלטות הדירקטוריון של חברות בהן נרכשה השליטה בדרך של רכישה ממונפת, כמו כל החלטה אחרת בדבר המבנה הפיננסי של החברה, חוסות תחת כלל שיקול הדעת העסקי.

נושא משרה שקיבל החלטה שלא מתוך ניגוד עניינים, בתום לב (סובייקטיבי) ובצורה "מיודעת" יכסה תחת ה"חסינות" או "חזקת תקינות" של כלל שיקול הדעת העסקי, ובית המשפט ימנע מלבחון את הפעולה העסקית עצמה אלא יבחן את הליך קבלת ההחלטה בחברה. עם זאת, יש לזכור כי כלל שיקול הדעת העסקי הוא חזקה הניתנת לסתירה, ובמצבים מסוימים החזקה תישלל. בנוסף, קבע בית המשפט כי יש מקום לאימוץ סטנדרט הביניים של ה"בחינה המוגברת" (enhanced scrutiny) בנסיבות בהן כלל שיקול הדעת העסקי אינו מספק מענה הולם דיו, לנוכח החשש שמא החלתו תוביל להחמצה של הפרות של חובת האמון החלה על נושא משרה בחברה.

נושא נוסף שזכה להתייחסות נרחבת בפסק הדין הוא האם חלוקת דיבידנד יכולה להיחשב כ"עסקה" עם בעל השליטה של החברה (אשר בהתאם כפופה לכללי אישור העסקאות הקבועים בחוק החברות). בית המשפט העליון קובע כי חלוקת דיבידנד לא נחשבת כ"עסקה" (וגם לא "עסקה חריגה") וכי בשל עקרון השוויוניות בחלוקת הדיבידנד, לבעל השליטה לא יכול להיות "עניין אישי" בחלוקה. בעניין זה קבע בית המשפט כי ביקורת שיפוטית על חלוקת דיבידנד תופעל בהתאם למנגנונים הפרוצדורליים לחלוקה הקבועים בחוק החברות (מבחן הרווח ומבחן יכולת הפירעון) ובשים לב לחובות הדירקטורים, ולא בהתאם למנגנוני אישור עסקאות עם בעלי עניין.

בנוסף, נערכה הבחנה בפסק הדין ביחס לחובות השונות המוטלות על נושאי משרה בחברה. לצד חובת הזהירות וחובת האמונים עומדת חובת ההגינות, אשר חלה על בעל השליטה ומופנית רק כלפי החברה ולא כלפי יתר בעלי המניות. בית המשפט קובע כי עצם תמיכת בעל השליטה בחלוקת הדיבידנד, אין בה בכדי להפר את חובת ההגינות החלה עליו.

השורה התחתונה

פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בזק הוא אחד מפסקי הדין החשובים שניתנו בדיני החברות במדינת ישראל. פסק הדין מהווה תקדים המשפיע באופן ישיר על החלטות עסקיות המתקבלות בדירקטוריונים של חברות, לרבות בחברות בעלות גרעין שליטה.