היועצת המשפטית לממשלה בצעד תקדימי: דורשת מגוגל לחסום אתרים פיראטיים

במסגרת תביעה נגד גוגל המתנהלת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה התבקש, בין היתר, צו המורה לענקית החיפוש Google לפעול באופן אקטיבי ולחסום אתרים מפרים זכויות יוצרים המאפשרים צפייה בתוכן פיראטי בחינם, הגישה היועצת המשפטית לממשלה עמדה התומכת במתן הצו.

ההליך המשפטי

התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב על-ידי מספר גופי תוכן ישראלים כמו סרטי יונייטד, YES, HOT, וצ’רלטון, וכן על-ידי חברת זיר”ה, שעוסקת באכיפה של זכויות יוצרים ברשת ובמאבק בהפרות של זכויות יוצרים שמתבצעות באמצעות הורדות פיראטיות. התובעות ביקשו לחייב את ענקית החיפוש Google להגביל גישה למקור תוכן, דהיינו למנוע את הגישה לאתרים המציעים תכנים מפרים, בהתאם לסעיף 53 לחוק זכויות יוצרים.

מכיוון ש-Google מפעילה שירות DNS חינמי (מערכת המאפשרת למשתמשים להתחבר לאתרי האינטרנט באמצעות תרגום שם האתר לכתובת ה-IP שלו), עתרו התובעות לבית המשפט על-מנת שיורה לה, כספק תוכן, להגביל את הגישה למקור התוכן המפר – אותם אתרים פיראטיים.

סעיף 53 לחוק זכות יוצרים קובע כי “ספק גישה” הוא מי שמספק שירות שמהותו מתן גישה לאדם לרשת תקשורת אלקטרונית. Google טענה שהיא לא נדרשת, על-אף היותה ספק DNS ציבורי, לקבל רישיון מכוח חוק התקשורת. בנוסף, ולאור העובדה שהיא לא מספקת למשתמשים את היכולת הפיזית להתחבר לרשת האינטרנט, המסופקת על-ידי ספקי התשתית וספקי האינטרנט, היא טענה שאינה ספק גישה. התובעות טענו, מנגד, כי המונח “ספק גישה” בחוק זכות יוצרים כולל גם ספקי DNS ציבוריים, כפי שמספקת Google. הן מסתמכות על ההוראות השונות הקבועות בסעיף 53 לחוק זכות יוצרים, המקנה לבית המשפט את הסמכות להוציא צו המורה לספק גישה להגביל גישה לתוכן מפר.

עמדת היועצת המשפטית לממשלה

על רקע המחלוקת הזו, התבקשה היועצת המשפטית לממשלה להתייחס לשאלות תקדימיות שונות, ובכלל אלו האם גורמים המספקים שירותי DNS ציבוריים הם “ספק גישה” מכוח חוק זכות יוצרים. בעמדתה, קיבלה היועצת המשפטית את עמדת התובעות, באופן חסר תקדים, וקבעה כי לשון החוק קובעת מסגרת רחבה במיוחד, שאותה יש לפרש באופן מהותי וגמיש, ולא טכני או קשיח.

היועצת סייגה עת עמדתה בכך שלדעתה יש להגביל את תחולתו הטריטוריאלית של הצו, אם אכן יוצא על-ידי בית המשפט, למדינת ישראל בלבד. גוגל כבר היום חוסמת גישה לאתרים מפרים במדינות שונות, ובכלל זה בצרפת ובאיטליה – מה שמצביע על כך שמדובר באפשרות שניתן ליישמה מבחינה טכנית.

משמעות קבלת עמדה זו, לו תתקבל, היא שיהיה על גוגל למנוע ממשתמשים את האפשרות להיכנס לאתרים המפרסמים תכנים מפרים באופן פיראטי. למשל, אם משתמש יחפש בגוגל שם של אתר מפר כזה, גוגל תיאלץ לחסום את הגישה אליו, ותמנע מהמשתמש לצפות בתכנים מפרים. מכיוון שמרבית המשתמשים אינם יודעים כיצד לגשת ישירות לאתרים המפרים, החסימה צפויה להיות אפקטיבית.

השפעות ההחלטה – לו יוחלט על הוצאת הצו

אם יוחלט על הוצאת המבוקש, יהיה הדבר בבחינת Game Changer בכל הקשור לאחריות של פלטפורמות גישה, כדוגמת גוגל, להפרה פיראטית של זכויות יוצרים. החלטה כזו תהווה משום המשך ישיר של מגמת הרחבת מעגל האחריות המוטלת על אותן פלטפורמות, אשר החלה מסוף שנות ה-90′, והופכת לנמרצת יותר ויותר. מגמה זו זוכה לביטוי מובהק גם בחקיקה וגם בפסיקת בתי המשפט.

בין היתר, מגמה זו נתמכת בדוקטרינות “ההפרה התורמת” ו”ההפרה העקיפה”, שיושמה על פלטפורמות שיתוף קבצים, על-אף שאותן מפעילי הפלטפורמות עצמן לא נמצאו אחראיים להפרת זכויות יוצרים ישירה, אלא עקיפה או משנית, כמי שאפשרו את ביצועה. בשל הקושי הפרקטי לתבוע ולהטיל אחריות משפטית על המפרים הישירים, הדוקטרינות הללו מאפשרות “לתפוס” את הגורמים המשניים, על-מנת שיימנעו את ההפרות. סוגי המקרים שבהם ניתן להחיל את דוקטרינות ההפרה התורמת וההפרה העקיפה הם רבים ומגוונים, בפרט ברשת האינטרנט.

בהתאם, המשמעות היא, שאם תתקבל עמדת התובעות והיועצת המשפטית, פלטפורמות גישה כמו גוגל לא תוכלנה עוד לטעון כי הן נעדרות שליטה באשר לתכנים ולמידע שעוברים דרכן, ותוטל עליהן החובה לא רק לנטר אותם, אלא ככל שהם מפרים – גם לנטרל, באופן יזום ואקטיבי, את הגישה אליהם מצד המשתמשים. צעד זה הוא מרחיק לכת יותר ביחס למנגנון הפסיבי יותר, הנהוג כיום ביחס לפלטפורמות תוכן, כמו YouTube, והמכונה “הודעה והסרה” (“Notice & Takedown”); על-פיו, מתאפשר לבעל זכויות יוצרים שהבחין בתוכן המפר את זכויותיו, שהועלה לפלטפורמה מארחת, לפנות לפלטפורמה, ולדרוש את הסרת החומר המפר.

חשוב עוד לציין, בהקשר זה, כי חלק מהתובעות בהליך נגד גוגל, לצד תובעות נוספות, הגישו תביעה נוספת נגד פלטפורמת-ענק אחרת – מטא (המחזיקה ב-Facebook וב-WhatsApp) – בטענות דומות, לפיהן היא מאפשרת למשתמשים לקדם תכנים שמפרים את זכויות היוצרים שלהם, ולא עושה די כדי למנוע הפרות כאמור.

לסיכום: מסקנות והמלצות

קרבות משפטיים אלה רק מחדדים את העובדה, שהעולם בו אנו חיים אינו מאפשר להתעלם מאחריותן המשפטית של פלטפורמות המנגישות תכנים ומידע לציבור המשתמשים, בין אם תהיה זו פורום, רשת חברתית, או מנוע חיפוש. על המפעילים של אותן פלטפורמות להבין ולהפנים שהם נתונים ויהיו נתונים למתקפות בלתי-פוסקות מצד בעלי הזכויות בתכנים העוברים בפלטפורמות, ושעליהם להיות ערים למכלול החובות המשפטיות הכבדות החלות עליהם, לנוכח אופי פעילות הפלטפורמות.

לפיכך על מפעילי הפלטפורמה לוודא – אם תתקבל העמדה לעיל – שהוא אכן מפעיל אמצעי ניטור ומעקב מקובלים וסבירים בנסיבות העניין (וזאת, בדומה לחוק השירותים הדיגיטליים הקיים באיחוד האירופאי, ה-DSA, אשר מחייב נותני שירותים דיגיטליים, כמו פלטפורמות תיווך ואירוח, להפעיל אמצעים מסוג זה).

***

ד”ר אבישי קליין הוא שותף וראש מחלקת פרטיות, סייבר ובינה מלאכותית במשרד.

ד”ר רן כרמי הוא עורך דין במחלקת ההגבלים העסקיים והתחרות במשרד.

מחלקת פרטיות, סייבר ובינה מלאכותית במשרד היא מהבולטות והמובילות בישראל, ומעניקה ייעוץ משפטי מקיף וחדשני לחברות טכנולוגיה, גופים מוסדיים, חברות ותאגידים מסקטורים שונים בארץ ומעבר לים.