אלמנטים מופשטים ודילול סימן מסחרי – אדידס נגד תום בראון

תום בראון הוא מעצב מוכר בארצות-הברית. לפני מספר שנים החל בראון לעשות שימוש בסימן של ארבעה פסים מקבילים על פרטי הלבוש שעיצב. אדידס, ענקית בגדי הספורט, לא אהבה את המהלך של בראון, ובמהלך 2021 הגישה תביעה נגד המעצב, שהתמקדה בעילה של הפרת סימן המסחר שלה. החברה טענה כי השימוש שעושה בראון בארבעת הפסים עלול להטעות את הצרכן, וכי השימוש בהם יוצר דילול (כלומר – פוגע בערכו) של סימן המסחר שלה.

אדידס עתרה לבית המשפט לקבלת שני סעדים: פיצוי כספי, וצו האוסר על בראון לעשות שימוש בסימן המפר את סימן המסחר שלה. הפיצוי הכספי נאמד בכ-8 מיליון דולר, שהורכב מסך של כ-867,000 דולר, המגלמים, לשיטת אדידס, את דמי הרישיון שהיה מוענק לבראון לו היו הצדדים מגיעים להסכמה על שימוש מורשה בסימן המסחר של אדידס. שאר הפיצוי  – בשל הסכומים, שלטענת אדידס, הרוויח בראון ממכירת פרטי האופנה שנשאו את סימן ארבעת הפסים.

אלמנטים מופשטים

בתחילת הדיון טענו עורכי דינו של בראון כי: "Adidas does not own stripes". טענה זו מכוונת לכך שאין להגן, באמצעות דיני סימני המסחר, על אלמנטים מופשטים מדי, השגורים בעולם העסקי, כמו צבע מסוים.

עוד טענו עורכי הדין של בראון, כי המעצב לא עושה כל שימוש בסימן המסחר של אדידס, אלא בסימן של ארבעה פסים. כטענה משלימה טענה ההגנה כי פסים, במתכונות שונות, המופיעים על פרטי לבוש, הם עיצוב שכיח ומקובל ואין לאדידס זכות למנוע שימוש בהם.

מעבר לכך טען בראון כי מוצרי האופנה של אדידס הם בגדי ספורט או נוחות, ואילו הוא מכוון לקהל אחר, ומגדיר את מוצריו כמוצרי יוקרה, שמחירם גבוה בהרבה מהפריטים שנמכרים על-ידי אדידס. בנוסף נטען על-ידי בראון כי נקודות ההפצה של המוצרים שלו ושל אדידס הן שונות, באופן שלא יוצר הטעיה אצל הצרכן.

המשפט ארך 9 ימים בסך-הכול. לפתיחת המשפט הגיע בראון לבוש בעיצוביו שלו, שכללו את ארבעת הפסים.

בתום 3 שעות בלבד של התדיינות פנימית, מצאו שמונת המושבעים כי בראון אינו נושא באחריות כלפי אדידס, הן באשר לטענת הפרת סימן המסחר שלה, והן באשר לטענת דילולו.

דם רע

חשוב, בהקשר זה, לציין כי לבראון "היסטוריה" עם חברת אדידס. בשנת 2007 הגישה אדידס תביעה אחרת נגד בראון, כאשר האחרון עשה שימוש בפרטי האופנה שעיצב בסימן הנושא שלושה פסים מקבילים, ולא ארבעה. אז, הצליחה אדידס למנוע מבראון לעשות שימוש בסימן של שלושה פסים.

ייתכן, שלאור אותה היסטוריה, ולו היה המקרה נדון בישראל, היה מגיע בית המשפט לתוצאה אחרת, המונעת את המשך השימוש של בראון בסימן ארבעת הפסים; זאת, גם אם היה נקבע שאין בסימן ארבעת הפסים של בראון כדי להפר את הסימן של אדידס. תוצאה כזו הייתה עשויה להתבסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט.

חיקוי תוצר רוחני

ב- 1998 קבע בית המשפט העליון את הלכת א.ש.י.ר. הלכה זו מאפשרת להגן על תוצרים רוחניים שאינם מוגנים על-פי איזה מההסדרים הסטטוטוריים הקיימים, כגון דיני הפטנטים, דיני העיצובים והמדגמים ודיני סימני המסחר. דעת הרוב קבעה כי ניתן, לעיתים, לזכות בסעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בגין חיקוי תוצר רוחני, גם כאשר היוצר אינו יכול להצביע על הפרה של זכות קניין רוחני ספציפית.

אחד התנאים לביסוס ההגנה היא הוכחת קיומו של "יסוד נוסף", המתווסף לנטילה עצמה. יסוד זה עשוי להתבטא בחוסר תום-לב, בהתנהגות פסולה הפוגעת בחוש ההגינות והצדק, כאשר פעולת החיקוי נעשתה בנסיבות של תחרות לא הוגנת, או כאשר הנוטל ידע שהוא מעתיק מוצר פרי פיתוחו של אחר. יסוד זה משקף חומרה מיוחדת המיוחסת לעוול ול"פרזיטיות" מצד הנוטל.

הלכת א.ש.י.ר היא דוגמה מובהקת למצב דברים בו סולל בית המשפט העליון מסלולים שטרם נסללו. זאת על-מנת שיוכל להגיע לתוצאה נורמטיבית ראויה לדעתו. היא זכתה לביקורות מעורבות, אך למרות זאת, היא ההלכה הנוהגת גם כיום, 25 שנה לאחר שנקבעה, והיא "חיה ובועטת".

עשיית עושר ולא במשפט

כאמור, ייתכן בהחלט שניתן היה להחיל את הלכת א.ש.י.ר על הסכסוך שבין אדידס לבראון. ראשית, הסכסוך עוסק כאמור בדיני סימני המסחר, המהווים דינים שלצורך קבלת הגנה על סימן המסחר, ככלל, יש לרשום אותו.

רובו המוחלט של הסעד הכספי שנתבע מבראון היה בגין הרווחים שהפיק כתוצאה ממכירת פרטי הלבוש הנושאים את סימן ארבעת הפסים, כלומר – השבת (או שלילת) ההתעשרות שעשה על חשבונה של אדידס. זהו למעשה ייעודם המרכזי של דיני עשיית עושר ולא במשפט.

שלישית, במקרה זה ניתן להצביע על קיומו של "יסוד נוסף" מצד בראון, על רקע "היסטוריית הסכסוכים" בין הצדדים. בעבר, עשה בראון, שימוש דומה עד כדי זהות בסימן שלושת הפסים המפורסם של אדידס. לאחר שהוגשה תביעה נגדו, הוא הסכים להפסיק את השימוש בשלושת הפסים, אך עבר לארבעה. נסיבות אלה מעידות, לפחות לכאורה, לא רק על ידיעה מצד בראון לנטילה, אלא גם על כוונה מצדו לרכב על המוניטין שבנתה לעצמה אדידס במהלך השנים. זאת תוך הטעיה אפשרית של הצרכן.

מסקנה זו מיישמת בדיוק את מה שביקש בית המשפט העליון בעניין א.ש.י.ר לעשות: לשלול את התמריץ להעתיק תוצר רוחני, גם כאשר לא ניתן להצביע על הפרה המשתבצת בדיוק לאחת התיבות של דיני הקניין הרוחני הממוסדים. התחמקות של בראון מאחריות, על רקע טענה שסימן ארבעת הפסים שלו אינו מפר את סימן שלושת הפסים של אדידס, עלולה להיראות בלתי-צודקת ובלתי-ראויה.

במובן זה, אין לומר שדיני עשיית עושר ולא במשפט סותרים את דיני סימני המסחר בפרט (ואת דיני הקניין הרוחני בכלל). במקרים ייחודיים אלה, דיני עשיית עושר משלימים את דיני סימני המסחר, ומספקים הגנה הוליסטית, שלמה, ומלאה יותר. שימוש בהם היה מונע מבראון ליטול את סימן שלושת הפסים של אדידס, ומגן לא רק על המוניטין שלה – אלא גם על הצרכן.

***

 משרד ברנע ג'פה לנדה עומד לשירותכם בכל שאלה בענייני קניין רוחני, סימנים מסחריים והפרות של אלה.