העליון קבע: צרכנים ישראלים יכולים לתבוע תאגידים בינלאומיים על פי הדין הישראלי, למרות הכתוב בהסכמי השימוש
פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בעניין פייסבוק משנה את אמות המידה לקביעה מתי תניית ברירת דין בחוזים אחידים של חברות בינלאומיות תיחשב כתנייה מקפחת בחוזה אחיד, ובהתאם תבוטל.
במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט העליון, שסעיף בהסכם השימוש של חברת פייסבוק, הקובע כי יחסי הצדדים יוסדרו לפי דין מדינת קליפורניה, הוא תנאי מקפח בחוזה אחיד (במקרים בהם הלקוח הוא עסק קטן) וקבע, כי מחלוקת של צרכן, לרבות עסק קטן, אל מול פייסבוק יכולה להתברר בהתאם לדיני מדינת ישראל, למרות האמור בתניית ברירת הדין בהסכם.
תניית ברירת הדין
עניינה של המחלוקת בתביעה של רוכשי פרסום ברשת פייסבוק כנגד פייסבוק, שהוגשה בישראל, בטענה שהתרשלות מצד פייסבוק פגעה בחשיפת קהל העוקבים שלהם לפרסומים שלהם ברשת החברתית. פייסבוק טענה שלפי ההסכם בין הצדדים, הדין המהותי שחל על מערכת היחסים הוא דין מדינת קליפורניה, וטענה זו התקבלה על ידי התקבלה על ידי בית המשפט השלום ובית המשפט המחוזי. אלא, שבהחלטה תקדימית, הפך בית המשפט העליון את ההכרעה, וקבע, כי אין לאפשר לתאגיד גלובלי, דוגמת פייסבוק, המקיים פעילות עסקית בישראל, להתנער באופן גורף מתחולת הדין הישראלי ביחסיו עם הצורכים את שירותיו, באמצעות תניית ברירת דין בחוזה אחיד.
על מנת לבחון האם מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, יש לבחון את פערי הכוחות בין הצדדים להתקשרות. בית המשפט ערך הבחנה ביחס למהות הלקוח שהתקשר עם החברה הגלובלית – האם מדובר בלקוח מסחרי, שהינו לקוח חזק ומתוחכם באופן שמצמצם את פערי הכוחות בינו לבין הספק, או לקוח צרכני, שסובל מנחיתות מובנית ביחס לספק מבחינת ידע, ניסיון, כוח ומעמד כלכלי. כאשר מדובר בלקוח צרכני, תגבר הנטייה לקבוע כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד.
כן נקבע, כי מבחן הקיפוח יופעל בקפדנות יתרה כאשר לפעילות הספק נלווים מאפיינים מונופוליסטיים, וכאשר מושא ההסכם הוא נכס חיוני מבחינת הלקוח.
מי נחשב "לקוח צרכני"?
בית המשפט סיווג עסקים קטנים שרכשו מפייסבוק שירותי פרסום כלקוחות צרכניים, על רקע עצמת פערי הכוחות והמידע בינם לבין פייסבוק. לעומתם, מפרסמים בפייסבוק שהינם עסקים גדולים ומתוחכמים, לא ייכנסו להגדרת "צרכן".
בית המשפט הגדיר שורת אינדיקציות לפיהן ייקבע האם מדובר בלקוח מסחרי או לקוח צרכני, שיש בהן כדי ללמד על טיב פערי הכוח והמידע בין המפרסם לפייסבוק, ובהן: חוסנו הכלכלי של המפרסם; כמות העובדים שהוא מעסיק; אם יש למפרסם ליווי משפטי, ובאיזה היקף; האם קיימת אצל המפרסם מחלקת פרסום, ובאיזה היקף; עד כמה הפרסום בפייסבוק חיוני לפעילות המפרסם באופן שיוצר תלות; האם פרסום הוא חלק אינטגרלי מפעילות העסק, או שמא אך כלי לקידום מוצרי העסק ושירותיו; מה סכום התביעה ועד כמה המורכבות שבהתדיינות לפי דין זר תמנע מהמפרסם לתבוע.
תנאי מקפח?
במקרה שנדון כאן, קבע בית המשפט כי האינטרס של הצרכן הישראלי הוא להסדיר את יחסיו מול פייסבוק לפי הדין הישראלי, וכי תניית ברירת הדין פוגעת באינטרס באופן שמעמיק את פערי הכוח והמידע בינו לבין פייסבוק, בניגוד למטרות דיני הגנת הצרכן. לפיכך, פסק בית המשפט כי מדובר בתניה מקפחת ביחס ללקוחות אלה.
הדיון נסוב סביב שאלת ברירת הדין ולא סביב שאלת סמכות השיפוט, מאחר שבעניין הנדון פייסבוק הסכימה להתדיינות בישראל, למרות שההסכם כלל תניית שיפוט בארה"ב. יחד עם זאת, ניתן לגזור גזירה שווה מפסק הדין של בית המשפט העליון גם ביחס לשאלת סמכות השיפוט, ובהחלט ייתכן שגם היא תיחשב כתנאי מקפח בחוזה אחיד כאשר הלקוח הוא לקוח צרכני.
***
צוות מחלקת הליטיגציה עומד לרשותכם בנושאי ליטיגציה מסחרית ואחרים, צוות מחלקת הרגולציה במשרד עומד לרשותכם בכל שאלה בנושא הגנת הצרכן ונושאים אחרים.