לא לעולם חוסן – פסיקה חדשה צפויה לצמצם את היקף ההגנה המשפטית שניתנה למנהלים ולחברי הדירקטוריון

אחרי שהתביעה נגדם סולקה בעבר על הסף, הפך בית המשפט העליון את ההחלטה והתיר ניהול תביעה מצד מפרקי בטר פלייס שקרסה כנגד נושאי המשרה, הדירקטורים ורואי החשבון המבקרים של החברה, בטענה להעדר פיקוח שהוביל לקריסה. משמעות הפסיקה החדשה היא כי "כלל שיקול הדעת העסקי" לא יפורש עוד ככזה שנותן הגנה אוטומטית למנהלים, ואלה ייאלצו לנהל הליכים משפטיים ממושכים, על מנת להוכיח את זכאותם להגנה משפטית.

לא בכל יום הופך בית המשפט העליון החלטה של אחד משופטיו. לא בכל יום בית המשפט העליון "מחזיר לחיים" תביעה בסך של מאות מיליוני שקלים, לאחר שכבר נדחתה על הסף. לא בכל יום יוצאת מבית המשפט העליון פסיקה שעשויה להשפיע על אופן קבלת ההחלטות בתאגידים, ולהשליך על סדר יומם של ההנהלה והדירקטוריון. כזה הוא היום הזה, וכזה הוא פסק הדין שניתן בפרשת בטר פלייס.

בפסיקתו האחרונה קבע בית המשפט העליון כי יש מקום לקיים דיון ענייני בטענה לפיה מנהליה של חברה שקרסה, ורואי החשבון שלה, לא הפעילו שיקול דעת עצמאי ערב הקריסה והתרשלו בתפקידם. פירושה של הפסיקה היא כי "כלל שיקול הדעת העסקי" לא ישמש עוד לדחיית תביעות על הסף, ולא יעניק עוד הגנה אוטומטית למנהלים. אלו, מצדם, ייאלצו לנהל הליכים משפטיים ממושכים על מנת להוכיח את זכאותם להגנה המשפטית.

קריסתה של בטר פלייס

קבוצת "בטר פלייס" (Better Place) נולדה כמיזם שאפתני, שהתעתד לשנות את פני עולם התחבורה, ולהחליף רכבים המונעים בבנזין ברכבים חשמליים. אלא שהמיזם פורץ הדרך הקדים את זמנו, ובשנת 2013 – בחלוף כשש שנים מאז הקמתו ולאחר כ-850 מיליון דולר שהושקעו בו – החברות בקבוצה קרסו והגיעו לחדלות פירעון. לקבוצה מונו מפרקים, אשר בשנת 2016 הגישו תביעה בסך של 200 מיליון ₪ כנגד מי שכיהנו עד לקריסתה של הקבוצה כדירקטורים, נושאי משרה ורואי החשבון המבקרים שלה. 

בכתב התביעה טענו המפרקים, בתמצית, כי הנתבעים התרשלו והובילו לקריסת הקבוצה. נטען כי נושאי המשרה בחברות הבת של הקבוצה לא הפעילו שיקול דעת עצמאי ופעלו לפי הנחיית דירקטוריון חברת האם. נטען כי דירקטוריון חברת האם לא קיים דיון בשורה של נושאים מהותיים, כי לא התקיימו בקבוצה תהליכי בקרה ובניית תקציב, וכי החלטות התקבלו בה ללא שהוצגו חלופות וללא דיון מעמיק. כמו כן נטען כי הנתבעים כולם, לרבות רואי החשבון המבקרים, התעלמו מ"תמרורי אזהרה פיננסיים", כללו בדוחות "הערת עסק חי" באיחור, והמשיכו ליטול התחייבויות שהיה ברור כי הקבוצה לא תעמוד בהן.

חודשים ספורים לאחר שהוגשה תביעת המפרקים של קבוצת בטר פלייס, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בפרשה רכישת השליטה בבזק (עניין ורדניקוב נ' אלוביץ'), שבו נדונה בהרחבה סוגיית תחולתו של "כלל שיקול הדעת העסקי" בדיני החברות בישראל. כידוע, כלל זה מקנה לנושאי משרה מעין 'חסינות' מפני הפעלת ביקורת שיפוטית על תוכן ההחלטה העסקית שנתקבלה, וזאת כאשר ההחלטה התקבלה בתום לב, באופן מיודע ושלא מתוך ניגוד עניינים.

פסיקת בית המשפט המחוזי – 2018

על רקע ההלכה החדשה שנפסקה, בשנת 2018 נקט בית המשפט המחוזי (השופט פרופ' ע' גרוסקופף) בפרשת בטר פלייס בצעד חריג וסילק את תביעת המפרקים על הסף, עוד בטרם הגישו הנתבעים את כתב הגנתם.

בית המשפט המחוזי פסק אז כי כתב התביעה מתייחס להחלטות עסקיות מובהקות הנמצאות בליבת שיקול הדעת העסקי של המנהלים, וכי גם אם יוכחו כל העובדות אין בהן כדי ללמד על פזיזות של נושאי המשרה או על קבלת החלטות באופן בלתי מיודע. בית המשפט המחוזי העיר כי כשדנים בפעילות עסקית שהיא מסוכנת על פי טבעה וכוללת נטילת סיכונים, יש להישמר מפני סכנת "החכמה שבדיעבד" ומפני הוספת סיכונים על נושאי המשרה, באופן שעלולה לפגוע באטרקטיביות של השוק הישראלי. הואיל והתביעה כל כולה מהווה תקיפה בדיעבד של היגיון עסקי שלא עלה יפה, נקבע כי יש לדחות את דחיית התביעה על הסף – וכבר בשלב מוקדם ובטרם עריכת בירור מקיף וענייני.

מאז שניתנה פסיקתו בפרשת בטר פלייס קודם השופט גורסקופף ומונה כשופט בבית המשפט העליון. במקביל, שופטים נוספים מהערכאות המחוזיות הלכו בעקבותיו, וקבעו כי יש לפרש בהרחבה את הגנת כלל שיקול הדעת העסקי, כך שתשמש במקרים המתאימים לדחות – וגם לדחות כבר על הסף – תביעות נגד מנהלים בטענה לרשלנות שהובילה לקריסת חברה (ראו, למשל, פסיקת השופט כבוב בפרשת חבס).

אלא שבפסיקה החדשה קבע כאמור בית המשפט העליון אחרת, הפך את ההחלטה בעניין בטר פלייס והתיר את ניהול התביעה לגופה, נגד המנהלים ורואי החשבון שכיהנו ערב הקריסה.

פסיקת בית המשפט העליון

בית המשפט העליון פסק כי במישור העקרוני ניתן אמנם לסלק תביעה על הסף מכוח כלל שיקול הדעת העסקי, ואולם על בתי המשפט לנקוט בצמצום בבואם לעשות שימוש באפשרות זו, ויש להעדיף את תיקון כתב התביעה על פני סילוקו. עוד נקבע כי היה על בית המשפט לאפשר למפרקים לתקן את תביעתם, לחדד את טיעוניהם כלפי המנהלים וכלפי רואי החשבון, ולהבהיר כיצד באה לידי ביטוי אי הפעלת שיקול דעת עצמאי מצד הדירקטוריון. לגבי רואי החשבון נפסק כי בעניינם כלל שיקול הדעת העסקי כלל אינו חל. לכן אין לשלול באופן א-פריורית את עילת התביעה של החברה נגד רואה החשבון המבקר בגין רשלנותו.

בשורה התחתונה פסיקתו של בית המשפט העליון מתירה את ניהול התביעה לגופה, ובכך נותרת רוח גבית לפרקטיקה פופולרית בישראל שגם כך כבר הובילה לריבוי עד מאוד של תביעות נגד נושאי משרה בגין החלטות עסקיות. אין עוד הגנה אוטומטית למנהלים, כי אם אלה ייאלצו לנהל הליכים ולהוכיח את זכאותם להגנה המיוחלת.

דומה כי הדברים ראויים לעיון בעיקר בעידן "משבר הקורונה", המאלץ הנהלות לאמץ מדי יום תכנית עסקיות רבות סיכון, לרבות "תכניות יציאה" מהמשבר והסדרה של פעילות החברה. במקרה כזה חשש של חברי ההנהלה מפני תביעות אישיות בעקבות פעילות עסקית שתניב הפסדים ואולי תוביל לקריסת החברה, עלול לשתק כליל את הפעילות העסקית של החברה, ולצנן את התיאבון הניהולי לנטילת סיכונים.

בהקשר הזה נציין כי לפני כשנה נכנס לתוקף חוק חדלות פירעון החדש. במסגרת סעיף 288 לחוק נקבעה לראשונה אחריות אישית של דירקטורים ושל מנכ"ל חברה, אשר ידעו או שהיה עליהם לדעת כי החברה מתקרבת לחדלות פירעון, ולא נקטו אמצעים סבירים על מנת לצמצם את היקפה של חדלות הפירעון. מדובר בהוראת חוק רחבה למדי, אשר היקפה טרם נדון בפסיקה, ואשר טומנת בחובה סיכונים רבים למנהלים וחשיפה אישית פוטנציאלית במקרה של קריסת התאגיד. סעיף 288 לא חל אמנם בעניינה של בטר פלייס, ובתי המשפט טרם יצקו פרשנות מחייבת לחובה הקבועה בו.

ימים יגידו אם פסיקתו של בית המשפט העליון בפרשת בטר פלייס תהווה קריאת כיוון לעוסקים בדבר.