בית המשפט העליון קבע כי חברה המוכרת מקרקעין לא זכאית לפריסת מס שבח

בית המשפט העליון קיבל לאחרונה את ערעורה של רשות המיסים וקבע, כי הזכאות לפריסת מס שבח נתונה רק לאדם פרטי ולא לחברה.

סעיף 48א(ה)(1) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 מאפשר למוכר מקרקעין לפרוס את השבח הריאלי, אשר נצבר בין המועד בו רכש את המקרקעין לבין המועד בו בוצעה המכירה, על פני תקופה שלא תעלה על ארבע שנות מס או על תקופת הבעלות בנכס, לפי הקצרה שבהן. פריסה זו מאפשרת למוכר לשלם מס על השבח בחלקים שנתיים שווים, התואמים את שיעורי המס החלים עליו בכל שנה ושנה, במקום לזקוף את השבח כולו לשנת המס בה מכר את המקרקעין ולשלם מס בשיעור גבוה יותר.

בית המשפט נדרש להכריע האם הזכות לפריסת השבח הריאלי נתונה רק לנישום יחיד או גם לחברה.

המקרה עוסק בשלוש חברות רכשו יחד יחידת מקרקעין בשנת 2010 והחזיקו בהם עד לשנת 2015, בה מכרה כל אחת מהן את זכויותיה במקרקעין והצהירה על המכירה לשלטונות המס. כל אחת מהחברות ביקשה מרשות המיסים פריסת מס שבע על פני ארבע שנים. זאת בטענה, כי זכות הפריסה נתונה לכל "מוכר" מקרקעין, כהגדרתו בחוק, דהיינו לכל "מוכר שהוא תושב ישראל". באמצעות מנגנון זה, ביקשו החברות ליהנות משיעורי מס חברות בשיעור של 25%, שחל על הכנסתן של חברות עד לשנת 2014, ולהימנע מתשלום מס בשיעור של 26.5%, כשיעור המס על הכנסתן במועד המכירה.

עמדת רשות המיסים הייתה, כי זכות הפריסה נתונה רק לנישום יחיד בשר-ודם, ולא לחברה. המדינה קבעה עמדה זו בהתבסס על התכלית הכלכלית של הזכאות לפריסה ועל תנאי מימושה אשר נקבעו בחוק. החברות ערערו לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את עמדת החברות ופסק, כי חוק מס שבח אינו מחריג חברות מן הזכאות לפריסה. בעקבות פסיקה זו, ערערה רשות המיסים לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור. הוא פסק כי המחוקק העניק את זכות הפריסה אך ורק לנישום יחיד בשר ודם וכי חברה איננה זכאית לפריסת השבח הריאלי. עוד קבע בית המשפט, כי תכליתה הכלכלית של הזכאות לפריסה נועדה לתקן עיוות מיסויי רק אצל יחידים ולא אצל חברות. הסיבה לכך הינה שמיסים המוטלים על רווחי חברות הם מסים בשיעור קבוע, ולא מסים פרוגרסיביים. לכן, כאשר המחוקק משאיר את שיעור המס המוטל על רווחי חברות בלא שינוי במשך ארבע שנים, לזכות הפריסה ממילא לא תהא שום משמעות.