בית המשפט העליון קיבל דרישה של המדינה לחייב בדמי שימוש מחזיקים במקרקעין שהופקעו

בית המשפט העליון קיבל עתירה של המדינה לחייב בדמי שימוש מחזיקים במקרקעין שהופקעו, על אף שהמדינה לא העלתה דרישה כזאת במשך 11 שנים (מאז ההפקעה).

בית המשפט העליון דן לאחרונה בערעור שהגישו מדינת ישראל ורשות מקרקעי ישראל, בנוגע לחיוב של מפעלי תחנות בע״מ ואגד בדמי שימוש במקרקעין שהופקעו לפני שנים רבות ומשמשים כחניון אוטובוסים ומוסך.

כאשר בית המשפט המחוזי דן בנושא הוא קבע, כי החוזים שנכרתו בין הצדדים לפינוי המקרקעין, לא כללו התייחסות מפורשת למספר חלקות בשטח של כ-45 דונם, שבגין ההחזקה בהן דורשת רמ"י כי ישולמו לה דמי שימוש, וכי המערערות אף העניקו היתר לבניית תחנת דלק ולשימוש במקרקעין.

המחוזי קבע כי מלבד מכתב אחד משנת 1999 אשר דרש את פינוי המקרקעין ותשלום דמי שימוש לא ננקטה שום פעולה לפינוי עד לשנת 2010, כשהוגשה התביעה לפינוי ותשלום דמי שימוש. בנסיבות אלו, עומדת למשיבות טענת הגנה לקיומו של "רישיון מכללא" – הסכמה שבשתיקה, שכן במשך 11 שנים לא ננקטה כל פעולה נגדן. יחד עם זאת, קבע כי המשיבות חבות בתשלום דמי שימוש במקרקעין עבור התקופה שאחרי הגשת התביעה, כלומר 2010.

פסיקת העליון

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע, כי בנסיבות העניין ניתן למשיבות רישיון מכללא להחזיק במקרקעין, אולם בשנת 1999, המדינה דרשה במכתב את פינוי המשיבות מהקרקע ותשלום דמי שימוש – דבר המהווה הצהרת כוונות מצדה, שלפיה אף אם היה רישיון מכללא קודם לכן, הוא חדל מלהתקיים.

יתרה מכך, מדובר בפעילות עסקית על קרקע ציבורית. אין כל הצדקה לכך שהמשיבות ייהנו משימוש במקרקעין מסחריים בהיקף משמעותי ללא כל תמורה לאחר שהמדינה גילתה את דעתה באופן ברור במכתב משנת 1999. גם כך, לנוכח הטיפול הלא מיטבי של המדינה בנושא, המשיבות נהנו במידה רבה מן ההפקר.

בית המשפט העליון ביקר גם את התנהלות המערערות. הוא ציין כי האחריות המוטלת על רמ"י בנסיבות שבהן קרקעות רבות כל כך מצויות בטיפולה, היא כבדה ביותר. לא ניתן להשלים עם התנהלות של "שגר ושכח" ביחס לקרקעות יקרות. אמנם, בנסיבות העניין, היה די בגילוי דעתה של המדינה במכתב כדי לבטל את הרישיון מכללא שניתן למשיבות, אולם הדרך שבחרה המדינה לא הייתה דרך המלך. ככלל, אין די בשליחת מכתב התראה שנים קודם לנקיטת הליכים משפטיים. ובטח שלא די בהסדרת פינוי קרקעות תוך השמטת פרטים מהותיים בחוזים.

על רקע זה, הדגיש, כי אין בקבלת הערעור מתן גושפנקא להתנהלות המדינה.

לסיכום הוא קבע, כי המשיבות יחויבו בתשלום דמי שימוש בגין השנים שקדמו למועד הגשת תביעת הפינוי, כלומר משנת 1999.