האם ועדה מקומית לתכנון ובנייה רשאית לסטות ממדיניות מהנדס העיר?

בהחלטת ועדת ערר שניתנה לאחרונה, הוחלט כי סטייה ממדיניות מהנדס העיר הנוגעת לזכויות המקסימאליות שאפשר לקבל מכוח תמ"א 38 מחייבת פירוט ונימוק מצד הועדה המקומית לתכנון ובנייה.

כידוע, תמ"א 38 הוא פתרון פופולרי באזורי ביקוש בערים. מוסדות התכנון של ירושלים, אשר אזורי הביקוש שלה ברובם נמצאים בעיר ההיסטורית, ראו חובה לעצמם לקבוע גבולות וסייגים נוספים ומחמירים לבנייה באזורים אלה נקודת האיזון בין הרצון להמשיך ולפתח את העיר והרצון לשמר את התכנון המקורי באה לידי ביטוי בתכנית האב של מהנדס העיר לאשר תוספת של קומה אחת בלבד, כאשר התכנית החלה מאפשרת מתן תוספת של עד שתי קומות.

יזם אשר ביקש להוסיף שתי קומות במסגרת פרויקט תמ"א, נדחה על ידי הועדה המקומית ואושרה לו קומה אחת בלבד בטענה, כי לוועדה אין סמכות לאשר שתי קומות. היזם בחר לערער על ההחלטה.

ועדת הערר קבעה כי יש לנהוג במסמכי מדיניות כדוגמת תכנית אב במשנה זהירות, שכן מדובר בתכנית שלא עברה שיתוף ציבורי ראוי, לא עמדה בפרוצדורת האישור הקבועה בחוק והיא אינה מהווה מסמך חוקי מחייב.

עם זאת, כאשר מדובר במדיניות מהנדס העיר ובפרט נוכח הוראות התכנית החלה על המתחם, הקובעות כי בתחום העיר ההיסטורית תידרש הועדה המקומית להתייחס לתכניות האב ולמדיניות הועדה המחוזית, ראוי היה כי הועדה המקומית תפרט ותנמק את סטייתה ממדיניות זו.

כלומר, ועדת הערר קבעה, כי אף שלוועדה המחוזית סמכות לאשר תוספת של שתי קומות, אין הדבר אומר כי היא חייבת לאשר זאת. אם עמדת הצוות המקצועי היא לאשר תוספת של קומה אחת, הרי שהחלטת הועדה לא מצריכה נימוק ואילו סטייה ממנה כן.