בג"ץ: לוועדת הכספים סמכות מצומצמת באישור הטבת מס לעמותות
לאחרונה קבע בג"צ כי ועדת הכספים של הכנסת אינה מוסמכת להפעיל שיקול דעת רחב בבואה להעניק הכרה למוסדות ללא כוונת רווח על-פי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה. למעשה, אישורה של הוועדה נדרש בהיבט פיקוחי בלבד.
מתן ההכרה למוסד ללא כוונת רווח, מורכבת כיום משני שלבים עיקריים:
- הכרה במטרותיה הציבוריות של העמותה או החברה לתועלת הציבור על-ידי רשות המיסים. (מטרה ציבורית מוגדרת בפקודת מס ההכנסה כמטרה שעניינה דת, תרבות, חינוך, עידוד התיישבות, מדע, בריאות, סעד או ספורט וכן מטרה אחרת שאושרה על-ידי שר האוצר כמטרה ציבורית).
- קבלת האישור בוועדת הכספים בכנסת (בדרך כלל, לאחר שנתיים של פעילות).
לרוב, הצלחת עמותות וחברות לתועלת הציבור במימוש מטרותיהן, תלויות בעיקר בכספי התרומות שהן מצליחות לגייס וכמובן, בתמריץ שיש לתורמים פוטנציאליים לתרום להן. מאחר שאותם מוסדות ללא כוונת רווח מקדמים מטרות ציבוריות חשובות, המחוקק קבע הטבה ייחודית שתינתן לתורמים לאותם מוסדות, בדמות זיכוי ממס המכונה גם "אישור 46".
בענייננו, בג"צ נדרש לדון בשאלת סמכותה של ועדת הכספים לאשר או לדחות את החלטתה של רשות המיסים להעניק אישור לפי סעיף 46.
פרטי המקרה:
העותרת, עמותת "יחד רמת השרון" המזוהה עם קהילת היהודים המשיחיים בישראל הוכרה זה מכבר על-ידי רשות המסים כמוסד ציבורי לאור מטרותיה הציבוריות.
בשלב בו נדרשה העותרת לקבל את אישורה של ועדת הכספים – היא סורבה ובקשתה נדחתה בנימוק ש"מטרתה ופעילותה של העמותה מעוררות מחלוקת ציבורית עמוקה". לאור סירובה של ועדת הכספים, עתרה העותרת לבג"צ בטענה כי זו חרגה מסמכותה והפעילה שיקול דעת רחב אשר חורג מתפקידה הפיקוחי.
בית המשפט קבע כי ועדת הכספים לא יכולה להפעיל שיקול דעת מהותי-תוכני רחב כשהיא נדרשת לאשר הטבות מס שמהן יוכלו ליהנות עמותות, וכי אישורה נדרש רק בהיבט הפיקוחי. כמו כן, הודגש כי אי-הכרה במוסד הפועל למען מטרה ציבורית על יסוד נימוק של "תקנת הציבור" צריכה להיעשות בזהירות רבה, ולהיות שמורה למקרים חריגים ביותר, מה שאינו מתקיים בעניין זה.
בפסק הדין צוין כי לאור אופייה הפוליטי של ועדת הכספים, יש לפרש את סמכותה באופן מצמצם בהקשר זה. עוד צוין כי החלטת ועדת הכספים נעשתה על סמך תחושות, אמונות ודעות, ולא על סמך תשתית עובדתית של ממש. זאת כמתחייב על פי כללי המשפט המנהלי, וכי די היה בכך כדי לפסול את החלטתה. בית המשפט התייחס גם לסוגיית ה"דת" כמטרה ציבורית וציין כי הבחירה להכניס לרשימת המטרות המנויות בחוק גם "דת", נועדה להבטיח את קידומה של פעילות דתית מגוונת ורחבה על בסיס פלורליסטי.
טענת הוועדה לפיה היא זכאית להפעיל שיקול דעת ממשי בעת קבלת החלטה לפי סעיף 46 לפקודה נדחתה על-ידי בית המשפט, וכך גם הטענה לפיה קבלת עמדתה של העותרת תהפוך את ועדת הכספים ל"חותמת גומי" של רשות המסים, ותרוקן מתוכן את סמכויותיה.
לסיכום:
בית המשפט קבע כי כללי המשפט הציבורי מונעים חלוקה בלתי שוויונית ומפלה של כספי ציבור, שלא על-פי קריטריונים אובייקטיביים וכי לא ניתן להכשיר הפעלת שיקול דעת תוכני-מהותי מסוג זה, שכן כל נושא ההטבות וחלוקת כספי הציבור צריכים לעמוד בקריטריונים אובייקטיביים כדי להבטיח שוויון ואי הפליה על רקע אמונה דתית.
מדובר בפסק דין משמעותי המצמצם את סמכותה של ועדת הכספים וקובע כי מתן שיקול דעת רחב בהקשר של מתן אישור 46 לעמותות וחברות לתועלת הציבור, עומד בסתירה לכללי המנהל הציבורי ובסתירה לעקרונות חוקתיים של שוויון.
לצפייה בפסק הדין המלא לחץ כאן.