שינוי צוואה הדדית לאחר פטירת בן.ת הזוג – פסק דין חדש של בית המשפט העליון

פסק דין חדש של בית המשפט העליון, שהפך את החלטות הערכאות הנמוכות, עושה סדר באופן יישום הוראות חוק הירושה במקרים בהם אדם שירש רכוש מכוח צוואה הדדית עם הוראת "יורש אחר יורש", משנה את צוואתו לאחר פטירת בן.ת זוגו.

מהן צוואות הדדיות ומהו תנאי "יורש אחר יורש"

החופש לצוות, כלומר לערוך צוואה ולהותיר הוראות מפורשות למי וכיצד יועבר רכושנו לאחר פטירתנו  הוא זכות בסיסית ובלתי ניתנת להגבלה או לבטול בהסכמים.  במסגרת  זכות זו,  כל אדם יכול לשנות את צוואתו בכל עת שיחפוץ.

בני זוג רשאים לערוך צוואות הדדיות, במסגרתן כל אחד מהם מסתמך על צוואתו של בן הזוג האחר. צוואות אלו כוללות פעמים רבות תנאי של "יורש אחר יורש", המוריש בשלב ראשון את עזבון המנוח לבן.ת הזוג, וכן קובע מי יירש את הרכוש לאחר פטירת בן.ת הזוג. דוגמה קלאסית לכך היא צוואה של שני בני זוג, המורה שלאחר מות אחד מהם, יעבור עזבונו לבן.ת הזוג שנותר בחיים, ולאחר מותו של בן הזוג השני, יחולק העיזבון בחלקים שווים בין ילדי בני הזוג.

המוריש יכול לכלול בצוואתו תנאים שונים, למשל להורות שבן.ת הזוג שנותר בחיים לא יעביר את הרכוש לילדים בחייו אלא רק בירושה לאחר פטירתו, להורות באיזה אופן בן.ת הזוג היורש נדרש לשמור על הרכוש שמועבר אליו בירושה וכו'.

צוואות הדדיות כוללות מעצם טבען מנגנון של הסתמכות הדדית על בן.ת הזוג, שיצר צוואת-ראי של אותה צוואה. לולא קיומה של "צוואת הראי", בן.ת הזוג לא היה בהכרח מצווה את רכושו באופן בו הוא ציווה. שני בני הזוג למעשה מחליטים יחדיו כיצד להוריש את רכושם, ומסתמכים על הצוואות ההדדיות האחד של השני.

כך למעשה, בן.ת הזוג שנותר בחיים צריך לפעול ברכוש שירש מבן.ת הזוג שנפטר באופן שהותווה בצוואה, שכן פעולה אחרת ברכוש זה תפגע באינטרס ההסתמכות של המצווה.

מה קורה אם לאחר שבני זוג ערכו צוואות הדדיות, מבקש אחד מהם לשנות את צוואתו?

כאשר אדם רוצה לשנות את צוואתו ההדדית, ישנן השלכות משפטיות שחשוב להכיר.

אם אחד מבני הזוג מבקש לבטל את הצוואה ההדדית כאשר שני בני הזוג עדיין בחיים, הדבר מביא לבטלות של שתי הצוואות. זאת על מנת שלא לפגוע באינטרס ההסתמכות של הצד השני.

אבל אם בן.ת הזוג השני כבר נפטר, ביטול הצוואה ההדדית יפגע באינטרס ההסתמכות שלו. מצד שני, החופש לצוות של בן הזוג שנותר בחיים הוא זכות בסיסית הגוברת על אינטרס ההסתמכות.

לכן, במקרים כאלה, אם בן הזוג שנותר בחיים מבקש לשנות את הצוואה ההדדית, עליו להשיב את הרכוש שקיבל מהעיזבון של בן הזוג המנוח. כלומר, אם העיזבון טרם חולק, על בן.ת הזוג שמבקש לבטל את הצוואה ההדדית יסתלק מהחלק בעיזבון שהוא אמור לקבל מהמצווה שנפטר. ואם העיזבון כבר חולק, בן.ת הזוג שמבקש לבטל את הצוואה, ישיב לעיזבון את כל מה שירש לפי הצוואה ההדדית. למעשה, רק באמצעות ההשבה של מה שקיבל מהעיזבון בהתאם לאינטרס ההסתמכות של המוריש, יוכל בן.ת הזוג שנותר בחיים להחזיר לעצמו את החופש לצוות מה יעשה בנכסיו.

במקרה כזה, הרכוש שהוריש בן.ת הזוג המנוח וחזר לעיזבון, יחולק ליורשים של המנוח בהתאם לכללי הירושה לפי דין, כאילו לא הייתה צוואה כלל. זאת, מאחר שהצוואה המקורית בטלה (משהתבטל התנאי הראשון, כלומר בן.ת הזוג אינו יורש, ממילא מתבטל התנאי השני, שקובע את היורשים לאחר בן.ת הזוג).

המקרה שנדון ומה קבע בית המשפט העליון

בעניין שנדון לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (בע"מ 1857/24), בני זוג ערכו צוואות הדדיות, עם תנאי של "יורש אחר יורש" שקבע שהרכוש יחולק בין ארבעת ילדיהם באופן שווה. בנוסף, הצוואות  כללו תנאי ששומר על זכות כל אחד מבני הזוג לשנות את צוואתו.

לאחר פטירת בת הזוג, שינה בן הזוג את צוואתו והוריש את מרבית הרכוש רק לשתי בנותיו (מתוך ארבעת הילדים).

בית המשפט לענייני משפחה, וכן בית המשפט המחוזי אליו הוגש ערעור, קיבלו את הצוואה המאוחרת, תוך פרשנות הסעיף בצוואה ההדדית שאומר שכל צד שומר לעצמו את הזכות לביטול או שינוי הצוואה, כמאפשר לבן הזוג שנותר בחיים לצוות כרצונו גם בנוגע לרכושו שלו וגם בנוגע לרכוש שירש מבת זוגו.

בית המשפט העליון התערב בפסיקה זו, ופסק, בניגוד לפסיקת הערכאות מטה, שההוראה שאפשרה לבן הזוג לשנות את צוואתו, אין משמעה שהוא היה רשאי לשנות את צוואתו גם ביחס לרכוש שירש מבת זוגו. כלומר, בן הזוג אמנם היה רשאי לשנות את צוואתו, ביחס לרכושו שלו, אבל לא היה רשאי לשנות את הציווי בנוגע לרכוש שירש מבת זוגו במסגרת הצוואה ההדדית, שכללה תנאי של "יורש אחר יורש".

על כן קבע בית המשפט העליון, כי נפלה טעות בצוואה החדשה: בן הזוג טעה לחשוב שהוא רשאי לקבוע בה הוראות גם בנוגע לרכוש שירש מבת זוגו המנוחה. נשאלת השאלה מהי התוצאה של אותה טעות. כאן נחלקו שופטי העליון בדעותיהם. בעוד שדעת המיעוט (השופט שטיין) סברה, שיש לבטל את הצוואה המאוחרת מחמת הטעות, שופטי הרוב (השופטים מינץ וכבוב) סברו שיש לתקן בדיעבד את הצוואה המאוחרת באופן שישקף את מה שבן הזוג היה מצווה אלמלא הטעות. שופטי הרוב קבעו שכוונת בן הזוג הייתה ברורה – להוריש את רכושו לשתי הבנות לטובתן ציווה את רכושו בצוואה המאוחרת. לכן, קבעו שופטי הרוב כי יש לקיים את הסעיף שציווה את רכושו לשתי בנותיו. לעומתו, יש לבטל את הסעיף בצוואה המאוחרת שהוריש חלק קטן מהרכוש לשני הילדים האחרים, שכן סעיף זה הסתמך על ההנחה שהם לא יורשים כלום מעיזבון אימם, הנחה שמקורה בטעות. לכן, קבעו השופטים , כי לא ניתן לדעת כיצד היה בן הזוג מצווה אלמלא הטעות.

בסופו של דבר, קבע בית המשפט העליון כי עזבונה של בת הזוג המנוחה יחולק שווה בשווה בין ארבעת הילדים, ועזבונו של בן הזוג המנוח יחולק לשתי בנותיו.