בית המשפט העליון: הוצאות הקצאת אופציות יכללו במסגרת ה- Cost

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין חברות ההייטק קונטירה טכנולוגית בע"מ ופיניסאר ישראל בע"מ. פסק הדין עסק בשאלה האם בשימוש בשיטת Cost Plus במחירי העברה, יש לכלול במסגרת ה Cost את עלות הקצאות האופציות לעובדים. בית המשפט העליון קיבל דה פקטו את עמדת פקיד השומה.

עובדות פסק הדין משותפות לחברות טכנולוגיה וסטארטאפים בישראל, העוסקות בשירותי מחקר ופיתוח (או שירותים אחרים) עבור חברת האם הזרה שלהן, והתמורה משולמת להן בשיטת Cost Plus.

גם במקרה של החברות קונטירה ופיניסיאר, חברת האם האמריקאית העניקה לעובדים אופציות במסגרת סעיף 102 לפקודת מס הכנסה (מסלול רווח הון). המחלוקת המשפטית נסבה סביב השאלות האם יש לכלול את עלות הקצאת האופציות לעובדים בבסיס עלות שעל פיו מחושב הרווח במסגרת עסקת Cost Plus , וכן מהו שיעור הרווח המקובל בתנאי שוק (שיעור ה- Plus).

בית המשפט העליון השאיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי וקבע כי מאחר והחברות בחרו להקצות את האופציות לעובדיהן במסלול רווח הון, אין מנוס מלדבוק בנוסח סעיף 102 לפקודה ולא להתיר הוצאה זו בניכוי. לפיכך, כאשר מחד על החברות לכלול את עלות הקצאת האופציות בתוך ה- Cost ומאידך לא ניתן לנכות הוצאות אלו, נוצר מצב אבסורדי של תשלום מס גבוה.

עוד נקבע כי על אף שבית המשפט קיבל את הטענה כי ניתן לדווח את העסקה לפי רווח בשיעור של 7% (Cost Plus 7%), אין לקבל קביעה זו ויש למסות את העסקה לפי רווח בשיעור של 9.1%.

ראוי לציין את הערתו של בית המשפט, כי הכללת עלות הקצאת האופציות בבסיס ה- Cost אינה מובילה לכך שפקיד השומה רשאי באופן אוטומטי להתערב בהסכמות הצדדים בדיווח על מחיר העסקה. התערבות זו תתאפשר רק במקרה שבו לא עמד הנישום בנטל השכנוע להראות כי מחיר העסקה הכולל את שווי האופציות תואם את המחיר הנהוג בשוק בעסקאות דומות. ובמקרים בהם עסק פסק הדין, קבע בית המשפט, כי הנישום לא עמד בנטל הבאת הראיה ולא בנטל השכנוע הדרוש במחירי העברה בעסקה בין לאומית בהתאם לסעיף 85א לפקודת מס הכנסה.